Shvouoth
Daf 43b
אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. הַטּוֹעֵן אֶת חֲבֵירוֹ טַעֲנַת גַּנָּב מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. טָבַח וּמָכַר מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. תַּמָּן אָֽמְרֵי. מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. רִבִּי פְדָת בְּשֵׁם רִבִּי הוֹשַׁעְיָה. תַּנֵּיי תַמַּן וּמְסַייְעִין לְרִבִּי יוֹחָנָן. אֵיכָן שׁוֹרִי. אָמַר לוֹ. אָבַד. מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי. וְאָמַר אָמֵן. וְהָעֵדִים מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁאֲכָלוֹ. מְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן. הוֹדָה מֵעַצְמוֹ. מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחוֹמֶשׁ וְאָשָׁם. וְיֵשׁ אֲכִילָה בְלֹא טְבִיחָה. אָמַר רִבִּי חַגַּיי. תִּפְתָּר בְּשֶׁשְּׁחָטוֹ אַחֵר. וֵיי דָא אָֽמְרָה דָא. אָמַר לְאֶחָד בַּשּׁוּק. אֵיכָן שׁוֹרִי שֶׁגָּנַבְתָּ. וְהוּא אוֹמֵר. לֹא גָנַבְתִּי. מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי. וְאָמַר אָמֵן. פָּטוּר. מִפְּנֵי שֶׁאָמַר לְאֶחָד מִן הַשּׁוּק. אֲבָל אִם אָמַר לְאֶחָד מִן הַשּׁוֹמְרִין חַייָב. 43b מַתְנִיתָא בְּשֶׁאֲכָלוֹ וְאַחַר כָּךְ נִשְׁבָּע לוֹ. מִן מָה דָמַר רִבִּי יוֹחָנָן בְּשֶׁנִּשְׁבָּע לוֹ וְאַחַר כָּךְ אֲכָלוֹ.
Traduction
R. Yohanan dit: si le défendeur argue contre son prochain que l’animal a été volé (puis est démenti), il paiera le double de la valeur; s’il l’a égorgé et vendu, il paiera 4 ou 5 fois la valeur. Cet avis de R. Yohanan est confirmé là-bas (à Babylone), en ce qu’un voleur même qui égorge et vend un animal le paie 4 ou 5 fois, à titre d’amende. Si l’on professe cet avis, dit R. Pedath au nom de R. Oshia, c’est pour le confirmer; et pourtant il est contraire à notre Mishna, qui dit: ''Si sur la réclamation du propriétaire le gardien répond que la bête a été volée, et à la suite de l’objurgation faite par le propriétaire, le gardien réplique: Amen, tandis que les témoins attestent qu’il a volé lui-même l’animal, il devra payer le double du prix''; or, il ne saurait être question de manger l’animal avant de l’égorger, et pourtant le gardien infidèle n’est condamné qu’à payer le double, non 4 ou 5 fois la valeur? Il peut s’agir là, dit R. Hagaï, du cas où un autre a égorgé l’animal (par ce motif, le double seul est dû). C’est le passage suivant de la Mishna que l’on pourrait opposer à l’avis de R. Yohanan (181)V. ci-dessus, 7, 1.: Si quelqu’un dit à un individu de la rue: ''où est mon bœuf que tu as volé?, et l’interpellé nie le vol, tandis que les témoins attestent qu’il est le voleur, l’accusé paiera le double de la valeur; s’il l’a égorgé et vendu, il paiera 4 ou 5 fois la valeur''; or, il en est ainsi parce que le propriétaire s’est adressé à quelqu’un de la rue; mais s’il s’était adressé à l’un des gardiens, celui-ci serait acquitté (alors, le dépositaire convaincu de vol n’aurait qu’à payer le double, contrairement à R. Yohanan). —Non, même en arguant avoir été volé, le dépositaire sera condamné à payer 4 ou 5 fois le prix, et pourtant la Mishna parle d’un dépositaire convaincu lui-même de vol, pour ne pas laisser croire que s’il arguait avoir été volé par autrui, il serait seulement condamné après l’assertion des témoins disant l’avoir vu manger, avant l’énoncé de son serment; mais si le serment avait été dit avant le manger, le dépositaire serait acquitté, le serment servant à acquérir le dépôt (aussi la Mishna parle du cas où le gardien a volé lui-même, il n’y a pas alors de serment, et l’amende sera de 4 ou 5 fois le prix).
Pnei Moshe non traduit
תמן אמרין. משלם תשלומי ארבעה וחמשה. כלומר הא דר' יוחנן תמן בבבל דאמרי הכי משמיה דס''ל דהטוען טענת גנב דמי לגנב עצמו בכל דיניו דכי היכי דמשלם תשלומי כפל כגנב עצמו כדילפינן מואם לא ימצא הגנב כדפרישית במתני' כך לענין טביחה ומכירה כגנב עצמו הוא ומשלם תשלומי ארבעה וחמשה:
תניי תמן ומסייעין לר' יוחנן. בתמיה קאמר כלומר ואם דתניי תמן הכי אליבא דר' יוחנן א''כ יהיו מסייעין לדידיה ולישני להו מאי דקשיא עליה ממתני' כדלקמיה:
איכן שורי א''ל אבד וכו'. ומסיפא דמתני' פריך כדרך הש''ס הזה דמציין ברישא ואסיפא הוא דסמיך וכמו וכו' הוא דקתני בסיפא בטוען נגנב משביעך אני ואמר אמן והעדים מעידין אותו שגנבו משלם תשלומי כפל וקתני כפל אין תשלומי ארבעה וחמשה לא א''נ להכי נקט הרישא בדבריו משום דבהדי' שאכלו קתני וכלומר דודאי כמו דברישא במעידין שאכלו ה''נ בסיפא דיניה במעידין שאכלו כמו במעידין שגנבו אלא דבטענת אבד שייך טפי למיתני שאכלו שאומרין כדבריו הוא שאינו בעולם והוא בעצמו אכלו. ובטענת גנב שייך לומר הוא בעצמו גנבו ומיהת שמעינן דלעולם בטענת גנב ליכא אלא כפל מדלא קתני לאשמעינן רבותא דאפי' בתשלומי ד' וה' מיחייב והשתא מדייק וכי יש אכילה בלא טביחה ואפ''ה קתני דלא מיחייב אלא בכפל וקשיא לר' יוחנן:
תיפתר בששחטו אחר. הא לא קשיא דנוכל לפרש דשאכלו דקתני במתני' מיירי ששחטו על ידי אחר וה''ה בטענת גנב כדאמרן דשגנבו לאו דוקא הוא ובמעידין שאכלו נמי אינו משלם אלא כפל בשחטו ע''י אחר קאמר ושמעינן ליה לר' יוחנן דקאמר לעיל בפ' ארבע מיתות דבטובח ע''י אחר אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה:
ויידא אמרה דא. ומאיזה בבא דמתני' הוא דאמרו דאיכא למיפרך עליה דר' יוחנן דא הך בבא דסיפא דמתני' באמר לאחד מן השוק דמהכא שפיר דדייקת עליה:
אמר לאחד בשוק איכן שורי שגנבת והוא אומר לא גנבתי משביעך אני ואמר אמן חייב מפני שאמר לאחד מן השוק אבל אם אמר לאחד מן השומרין פטור. כצ''ל ונתחלפו התיבות בטעות דמוכח. כלומר דגבי אמר לאחד בשוק קתני במתני' דאם העדים מעידין שגנב וטבח ומכר משלם תשלומי ד' וה' אלמא בטובח ע''י עצמו הוא ולפיכך חייב אליבא דכ''ע וטעמא דאמר לאחד מן השוק לפי שהוא הגנב עצמו הא אם אמר לאחד מן השומרין איכן שורי שהפקדתי אצלך והוא אומר לו נגנב והעדים מעידין שגנבו הוא וטבח ומכר אינו משלם אלא כפל ולא תשלומי ד' וה' דאל''כ לישמעינן במתני' רבותא טפי דאפי' בטוען טענת גנב משלם תשלומי ד' וה' ופשיטא בגנב עצמו ומהא הוא דקשיא לר' יוחנן:
מתניתא בשאכלו ואח''כ נשבע לו. כלומר לעולם אימא לך דאפי' בטענת גנב משלם תשלומי ד' וה' ולא תיקשי דאי הכי אמאי לא אשמעינן האי דינא בטוען טענת גנב משום דאיכא למימר דלהכי נקט התנא בגנב עצמו דאי אשמעינן בטענת גנב הוי אמינא דדוקא בשהעדים מעידין שאכלו קודם שנשבע לו אבל אם נשבע לו ואח''כ אכלו פטור דכבר קנייה בשבוע' וכדרב הונא דאמר הכי בריש פ' כל הנשבעין הלכך קתני בגנב עצמו דהשתא ליכא למידק הכי דהא בגנב עצמו לא בעינן שבוע' דלעולם הוא משלם כפל ותשלומי ד' וה' ולא שייכא שבועה גביה והא דקתני גבי אחד מן השוק משביעך אני ואמר אמן לאו משום דבעי שבועה אלא לאשמעינן דאע''פ שנשבע ובאו עדים עליו לא משלם אלא כפל אבל מן החומש פטור הוא דכל היכא דאיכא כפל ליכא חומש. והשתא אמרינן דבאמת כל היכא דבעי שבוע' וכגון בטענת גנב אפי' העדים מעידין שאכלו אחר שנשבע לו משלם דלא קנייה שבועה ובהא איירי ר' יוחנן והיינו דקאמר מן מה דאמר ר' יוחנן שמענו בשנשבע לו ואח''כ אכלו וכלומר דהא קמ''ל ר' יוחנן דאפי' בכה''ג משלם וטענת גנב כגנב עצמו לענין דאם טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה ולא תיקשי לר' יוחנן מידי:
Shvouoth
Daf 44a
אָמַר לְנוֹשֵׂא שָׂכָר כול'. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. הַטּוֹעֵן לַחֲבֵירוֹ טַעֲנַת גַּנָּב בַּאֲבֵידָה חַייָב. אֵיכָן אֲבֵידָתִי. אָמַר לוֹ. נִגְנְבָה. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. הַטּוֹעֵן לַחֲבֵירוֹ טַעֲנַת גַּנָּב אֵינוֹ חַייָב אֶלָּא לְאַחַר שְׁבוּעָה. וּמַאי טַעֲמָא. נֶאֱמַר כָּאן שְׁלִיחוּת יָד. וְנֶאֱמַר לְהַלָּן שְׁלִיחוּת יָד. מַה שְׁלִיחוּת יָד שֶׁנֶּאֶמְרָה לְהַלָּן אֵינוֹ אֶלָּא לְאַחַר הַשְּׁבוּעָה. אַף שְׁלִיחוּת יָד שֶׁנֶּאֶמְרָה כָּאן אֵינוֹ חַייָב אֶלָּא לְאַחַר שְׁבוּעָה. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. טְעָנוֹ טַעֲנַת אָבוּד וְנִשְׁבָּע לוֹ וְאַחַר כָּךְ טְעָנוֹ טַעֲנַת גַּנָּב. פָּטוּר. רִבִּי יוֹחָנָן בָּעֵי. שְׁבוּעַת טַעֲנַת גַּנָּב מָהוּ שְׁיְּהוּ חַייָבִין בָּהּ מִשׁוּם שְׁבוּעַת בִּיטּוּי. מִחְלְפָה שִׁיטָּתִיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן. תַּמָּן אָמַר. טְעָנוֹ טַעֲנַת אָבוּד וְנִשְׁבָּע לוֹ וְאַחַר כָּךְ טְעָנוֹ טַעֲנַת גַּנָּב פָּטוּר. וָכָא אָמַר אָכֵין. תַּמָּן פְּשִׁיטָה לֵיהּ וָכָא צְרִיכָה לֵיהּ. מָה אִיצְטְרִיכַת לֵיהּ חָזִי וּפְשָׁטָהּ. רִבִּי חִייָה בַּר יוֹסֵף אָמַר. הַטּוֹעֵן לַחֲבֵירוֹ טַעֲנַת גַּנָּב אֵינוֹ חַייָב עַד שֶׁיִּכְפּוֹר בְּבֵית דִּין. מַה נָן קַייָמִין. אִם בָּהוּא דְקָאִים וְחַייָב לְחַבְרֵיהּ שְׁבוּעָה אֲפִילוּ נִשְׁבָּע חוּץ לְבֵית דִּין חַייָב. 44a אֶלָּא כִי נָן קַייָמִין בָּהוּא דַחֲמִי לוֹן אָֽזְלִין. בְּעוֹן מִישְׁבְּעוֹנֵיהּ וְהוּא קָפַץ וּמִשְׁתְּבָע. רִבִּי חִייָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. בְּעוֹמֶדֶת עַל אָבוּסוֹ. רִבִּי זֵירָא בָעֵי. מָה אִיתְאֲמָרַת. בְּעוֹמֶדֶת אוֹ אֲפִילוּ עוֹמֶדֶת. וְאִין תֵּימַר אֲפִילוּ עוֹמֶדֶת. הִיא הָדָא הִיא הָדָא. אִין תֵּימַר בְּעוֹמֶדֶת. מִחְלְפָה שִׁיטָּתִיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן. תַּמָּן אָמַר. טְעָנוֹ טַעֲנַת אָבוּד וְנִשְׁבָּע לוֹ וְהִפְרִישׁ קָרְבָּן וְאַחַר כָּךְ טְעָנוֹ טַעֲנַת אוֹנֶס פָּטוּר. וְהָכָא אַתָּ מַר הָכֵין. אָמַר רִבִּי לָא. שַׁנְייָא הִיא שֶׁהִיא בְּיוֹצֵא וִידּוּייוֹ בִשְׁבוּעָה. מַקְשִׁייָא עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי זֵירָא. אָמַר לוֹ. אֵיכָן שׁוֹרִי. אָמַר לוֹ. נִגְנַב. מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי. וְאָמַר אָמֵן. וְהָעֵדִים מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁגְּנָבוֹ. מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. הוֹדָה מֵעַצְמוֹ. מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחוֹמֶשׁ וְאָשָׁם׃ וְהָכָא כֵּיוָן שֶׁמָּשַׁךְ בְּטוֹעֲנוֹ טַעֲנַת אָנוּד. מִיכָּן וָאֵילַךְ בְּטוֹעֲנוֹ טַעֲנַת גַּנָּב וּפָטוּר. תִּיפְתָּר בְּשֶׁנִּשְׁבָּע לוֹ וְאַחַר כָּךְ טְבָחוֹ. תַּלְמִידוֹי דְרִבִּי חִייָה בַּר לוּלְייָנִי אָֽמְרֵי. תִּפְתָּר בְּשֶׁשְּׁחָטוֹ רָבוּץ. וְיֵשׁ טְבִיחָה בְלֹא מְכִירָה. כְּסוּמָּכוֹס דְּאָמַר. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין גְּנֵיבָה יֵשׁ טְבִיחָה וּמְכִירָה. שְׁמוּאֵל אָמַר. בְּשֶׁלֹּא בָאוּ עֵידֵי גְנֵיבָה. אֲבָל אִם בָּאוּ עֵידֵי טְבִיחָה חַייָב.
Traduction
R. Yohanan dit (182)Ci-dessus, 7, 10.: si une réclamation de trouvaille le dépositaire répond par un argument de vol, c’est-à-dire si sur la question faite par le propriétaire ''où as-tu mon objet perdu, ramassé par toi'', l’interpellé répond avoir été volé, celui-ci est condamné à payer le double pour faux. Le double, ajoute-t-il, n’est dû que lorsque après avoir juré il a été démenti par des témoins; car d’une part (ibid. 9) l’expression étendre la main est usitée en cas d’argument de vol, et elle l’est aussi (ibid. 11) pour le gardien salarié: comme cette seconde expression n’est applicable qu’à la suite du serment, elle ne l’est aussi qu’après serment si le dépositaire argue avoir été volé. R. Yohanan dit: si à une réclamation faite, le dépositaire répond par un argument de perte, qu’il conforme par serment, puis il argue avoir été volé et le jure aussi, serments démentis ensuite par des témoins, le défendeur ne sera pas condamné à payer double pour le second faux serment (ce second étant nul par l’effet du premier); mais pour le premier serment, affirmant qu’il a été volé, le défendeur est-il coupable d’avoir émis un faux serment par inadvertance d’énoncé? (Ou en est-il dispensé en raison de la culpabilité pour faux serment relatif au dépôt)? Ce serait mettre R. Yohanan en contradiction avec lui-même: puisque l’on vient de dire que si à une réclamation faite le dépositaire répond par un argument de perte, qu’il confirme par serment, puis il argue avoir été volé et le jure aussi, serments démentis ensuite par des témoins, le défendeur n’aura pas à payer le double pour le second faux serment (annulé par le premier); donc, pour le premier ce n’est pas douteux qu’il est passible d’une peine; comment donc affirmer plus haut qu’il est coupable de faux énoncé, puis le mettre en doute? Certes, répondit-on, on a commencé par examiner ce point, qui, réflexion faite, a été résolu en ce sens de condamner pour faux serment d’énoncé. R. Hiya b. Joseph dit: celui qui argue auprès de son prochain avoir été volé n’est tenu de payer le double pour faux serment qu’après avoir nié devant le tribunal et avoir juré de même. —De quel cas s’agit-il pour qu’un serment hors tribunal soit nul? —Certes, celui qui se trouve sous le coup d’un serment déféré par le tribunal, et le prête au dehors, sera aussi coupable; on admet donc de déclarer nul un tel serment si l’on voit conduire quelqu’un au tribunal pour lui imposer le serment, et l’inculpé prenant les devants jure de suite, au dehors. – R. Hiya dit au nom de R. Yohanan: lorsque ayant argué avoir été volé on jure de même à faux, on est condamné à payer le double si les témoins attestent que l’animal est dans l’étable du défendeur. R. Zeira demanda: que faut-il entendre par là? —Suffit-il que les témoins l’aient vu à l’étable (sans le cas de prise), ou s’agit-il du cas où même l’animal y est (avec prise par le dépositaire)? S’il est admis que la simple attestation de la présence de l’animal, à l’étable fait condamner le dépositaire à payer le double, il ne le sera pas s’il a pris l’animal; mais si l’on admet pour la condamnation même une attestation disant si l’animal se trouve à l’étable, et que par conséquent le dépositaire doive aussi payer le double s’il s’est emparé de l’animal, on peut observer que R. Yohanan se contredit: Il dit plus haut que si après avoir argué que l’animal s’est perdu, il le jure, c’est comme s’il désignait par anticipation un sacrifice de péché, ce serment entraînant la condamnation à payer le double, non renouvelable pour un second serment qui suivrait l’argument d’avoir subi une violence telle que le vol; tandis qu’ici on dit que même l’attestation de trouver l’animal à l’étable est passible du double, ainsi que le fait de s’être emparé de l’animal? C’est différent, dit R. Ila, en ce que le serment fait sortir l’animal du bien du maître (à l’instar d’un aveu, ce qui justifie la dispense; mais l’accaparement est passible du double). Contre l’opinion de R. Zeira (admettant que le second faux serment n’entraîne pas la peine de payer le double, par suite de l’acquisition antérieure), les compagnons objectent le raisonnement suivant, sur ce passage de notre Mishna: ''Si, sur la réclamation qui lui est faite, le gardien répond que la bête lui a été volée, et à la suite de l’objurgation adressée par le propriétaire, l’interpellé dit: Amen, tandis que les témoins attestent qu’il volé lui-même la bête, il devra payer le double du prix; s’il l’avoue spontanément, il devra payer le capital, 1/5 en sus et un sacrifice de péché; enfin, s’il l’égorge et vend, il paiera 4 ou 5 fois la valeur''. Or, pourquoi est-il si coupable de l’égorger, puisqu’après l’attraction sa situation égale celle d’un argument d’animal perdu, et puisqu’en cas d’un second argument de vol l’auteur du faux serment n’est plus condamné, il ne devrait non plus l’être pour avoir égorgé la bête? On peut justifier la Mishna en disant que le serment de vol a précédé l’égorgement (ne l’ayant pas encore attirée lors du serment, il ne l’a pas acquise). Les disciples de R. Hiya b. Joulian disent de la justifier, en supposant que l’animal a été égorgé étant couché. Peut-il y avoir égorgement sans cession du prochain, qui, ici est une confirmation du vol (et dès lors le défendeur, convaincu de vol malgré son aveu, devrait payer le double)? Notre Mishna se conforme à l’avis de Somkos, qui dit: même lorsque les témoins n’attestent que l’égorgement et la vente, non le vol, cela suffit (son aveu de vol est alors valable et le dispense du double). Selon Samuel, on suppose que nul témoin n’est venu rien attester (ce qui justifie la dispense); mais si les témoins attestent l’égorgement, ce qui implique le vol, le dépositaire est condamné.
Pnei Moshe non traduit
טענת גנב באבידה חייב. כפל וכדמפרש שאמר לו איכן אבידתי שמצאת וא''ל נגנב:
טענת גנב אינו חייב. כפל אלא לאחר שנשבע לו ובאו עדים:
נאמר כאן שליחות יד. אם לא ימצא הגנב ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו וגו' והאי בטענת גנב משתעי כדדרשינן אם לא ימצא כמו שאמר אלא הוא הגנב ונקרב בעל הבית אל האלהים בשבועה דנאמר כאן שליחות יד ונאמר להלן בפרשת שומר שכר שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו וגו' מה להלן שבועה אף כאן אל האלהים בשבועה הוא:
ואח''כ טענו טענת גנב. וחזר ונשבע על טענת גנב ובאו עדים פטור על שבוע' אחרונה ואינו משלם כפל וטעמא דמכיון שנשבע שבועה ראשונה על טענת אבד כבר נסתלק מן הבעלים ושוב אינו חייב להם לישבע עוד והלכך שבועה אחרונה לאו שבועה היא לחייבו כפל:
ר' יוחנן בעי שבועת טענת גנב. על האי דינא גופיה קאי כלומר דבזה נסתפק ר' יוחנן מהו דאמרי' דבשבועת וטענת גנב זו שהיא אחר שנשבע בתחלה טענת אבוד שיהא חייב עליה משום שבועת ביטוי דהא נשבע לשקר הוא או דילמא כיון דאין שבועת ביטוי נוהגת אא''כ אין חיוב שבועה אחרת עמה כדדרשינן מדכתיב לאחת מאלה משום אחת אתה מיחייבו ואי אתה מיחייבו משום שתים והכא כיון דאיכא למימר דמיחייב משום שבועת הפקדון אינו חייב משום שבועת ביטוי ולקמיה פריך דר' יוחנן אדר' יוחנן:
מחלפה שיטתי' דר' יוחנן תמן אמר וכו'. הא איהו גופיה קאמר לעיל דשבועה אחרונה לאו כלום היא משום שבועת הפקדון ופטור הוא מהכפל וכיון שכן מתחייב הוא משום שבועת ביטוי ומאי מספקא ליה הכא כדמסיק הקושיא:
תמן פשיטא ליה. דאינו חייב משום שבועת הפקדון והכא צריכא ליה בתמי' דמיבעיא ליה אי חייב משום שבועת ביטוי אלמא מספקא ליה אי איכא חיובא דשבועת הפקדון עליה או לא:
מה. וקאמר הש''ס ומה קשיא לך בהא דר' יוחנן:
איצטריכת ליה חזי ופשטה. מעיקרא קא מיבעיא ליה ובתר הכי חזי והדר פשטה דפטור הוא משבועת הפקדון והאי דקאמר לעיל בתר דפשטה דמיחייב הוא משום שבועת ביטוי דעכ''פ נשבע לשקר:
אינו חייב. בכפל מחמת שבועה בטענת גנב עד שיכפור בב''ד וישבע אבל שבועה דחוץ לב''ד לאו כלום היא לאפקועי ממונא וכדמפרש ואזיל:
מה אנן קיימין. במאי הוא דאמרינן דשבועה חוץ לב''ד לאו כלום היא:
אם בהוא דקאים. אם בשהוא עומד ומחויב שבועה לזה על פי ב''ד שחייבוהו שבועה והוא נשבע חוץ לב''ד בזה חייב הוא שהרי עכ''פ שבועת ב''ד היא שחייבוהו לישבע:
אלא כי אנן קיימין. דאמרינן דשבועה חוץ לב''ד לאו מידי הוא בהכי עסקינן שראה אותם שמוליכין אותו לב''ד ורוצים להשביעו והוא קפץ ונשבע חוץ לב''ד ההיא שבועה לאו כלום הוא לחייבו בכפל:
בעומדת על אבוסו. הא דאמרינן בנשבע בטענת גנב מיחייב בכפל בשבאו עדים אחר כך ואמרו שראו אותה עומדת על אבוסו ולקמיה מפרש לה מאי אתא למעוטי:
מה איתאמרת. לענין מאי איתמר הא דר' יוחנן ומאי קאמר אם בעומדת דוקא קאמר כלומר שלא ראו העדים ששלח בו יד אלא ראו עומדת על אבוסו אבל אם שלח בה יד כבר קנאה וקמה ליה ברשותיה ואין מתחייב בכפל דנעשה גזלן עליה ואין גזלן משלם כפל או דילמא אפי' עומדת על אבוסו קאמר וכ''ש אם שלח בה יד דהא קרא בטענת גנב בשליחות יד מיירי כדכתיב אם לא ימצא הגנב ונקרב וגו' אם לא שלח ידו:
ה''ג ואין תימר בעומדת היא הדא היא הדא אין תימר אפי' עומדת מחלפה שיטתא וכו'. ומסקנת דברי ר' זירא הוא וכלו' אם תמצא לומר דעומדת דוקא קאמר דבהא הוא דמיחייב אבל אם שלח בה יד פטור א''כ לא קשיא מידי הא דאמר ר' יוחנן לעיל בטענו טענת אבד וכו' דהיינו הך דקס''ד דטעמיה דר' יוחנן דלעיל משום דכבר קנאה בשבועה ראשונה וברשותיה הוי ושוב אינו מתחייב בכפל משום שבועה אחרונה בטענת גנב וה''ה בשלח בה יד דקמה לי' ברשותיה דחדא טעמא אית להו:
אין תימר אפי' בעומדת. אלא לכשתמצא לומר דאפי' בעומדת קאמר וכ''ש כששלח בה יד דמחייב בכפל א''כ קשיא מחלפה שיטתיה דר' יוחנן:
תמן אמר טענו טענת אבוד וכו'. בהא דקאמר לעיל דאחר שנשבע לו בטענת אבד והוי כהפריש קרבן וכלומר דכבר בשבועה זו נתחייב בה וכשלו הוי לענין דשוב אינו מתחייב בכפל בשבועה שניה שנשבע לו בשחזר וטען טענת אונס כלומר טענת נגנב וקרי ליה אונס משום דלגבי אבד הוי גניבה קרובה לאונסין ביותר כדאמרינן בריש פרקין דתני ר' ישמעאל:
והכא את אמר הכין. דאפי' בעומדת ומכ''ש אם שלח בה יד מתחייב בכפל ואמאי הא כיון דשלח בה יד קנאה כמו דאמר ר' יוחנן דקנאה בשבועה ראשונה:
אמר ר' לא שנייא היא. כלומר לא כדקא סלקא אדעתיך בהא דלעיל דטעמא משום דקנאה בשבועה ראשונה אלא היינו טעמא דשאני התם דהוי כיוצא וידוייו בשבועה שבשבועה זו יצא מידי בעלים תחת הודאתו דכמו שהודה להן דמיא לענין שנסתלק מהן ואין להם עליו כלום והלכך שוב אינו מתחייב כפל בטענת שבועה שניה אבל אם שלח בה יד לא דמיא להא ולעולם איכא למימר דמתחייב בכפל:
מקשייא על דעתיה דר' זירא. חברייא הוו מקשין למאי דס''ד דר' זירא דטעמא הוי גבי טוען טענת אבד ונשבע וחזר וטען טענת נגנב ונשבע דפטור מכפל משום דקנאו בשבועה ראשונה והלכך ס''ד נמי דה''ה שלח בה יד דפטור מכפל מטעמא דכבר קנאה וכשלו הוי דנעשה גזלן עלה א''כ קשיא הא דאמרינן לעיל גבי אמר לו איכן שורי וכו':
משלם תשלומי כפל. וטבח ומכר משלם תשלומי ד' וה' וכמו וכו' הוא דאמרינן לעיל דבטענת גנב משלם ג''כ תשלומי ד' וה' וכדאמר ר' יוחנן גופיה לעיל והוי ליה למיפרך מהא דר' יוחנן אדר' יוחנן דאמאי מתחייב בטביחה הא הכא כיון שמשך אותה קנאה והוי כטוענו טענת אבד כדמדמי לה ר' זירא שליחות יד לטענת אבד ונשבע לענין דקנאה ומכאן ואילך כמו בחוזר וטוען נגנב דאמרת דפטור מכפל וה''ה דפטור מטביחה דשלו הוא טובח:
תיפתר. מהא לא קשיא מידי דאיכא לאוקמי בנשבע לו שנגנב ואח''כ טבחו דבשעת שבועה אכתי לא משכו ולא קמה ליה ברשותיה ומההיא שעתא מתחייב הוא:
תלמידי דר' חייה בר לולייני אמרי. דלא צריכא לן לאוקמי בהכי אלא תיפתר בשלא משכו ושחטו כשהוא רבוץ ולא קנאו מקודם ובשעת טביחה הוא דמתחייב עלה:
ויש טביחה בלא מכירה. בתמיה ואמתני' קאי לדייק אהא דקתני ראה עדים שממשמשין ובאין ואמר גנבתי אבל לא טבחתי ולא מכרתי פטור הוא מתשלומי ד' וה' וקס''ד דלא אמרינן מודה בקנס פטור אא''כ בשאין כאן עדים כלל ומתני' בשראה עדי טביחה באין מיירי והיינו דמתמה ויש טביחה בלא מכירה וכמו וכי יש טביחה בלא גניבה מיתפרשא וכלומר וכי שייך טביחה בבהמה של חבירו אם לא שזה מכרו לו והכא לא מכרו שהרי הוא אומר גנבתי והשתא כשהעדים מעידין על הטביחה ע''כ דמעידין גם על הגניבה דאל''כ אין עדותן כלום דיש לומר זה מכרו לו ושלו הוא טובח אלא ודאי דמעידין אף על הגניבה וכיון דיש עדים על הגניבה א''כ הודאתו על הגניבה לאו הודאה הוי ואמאי אינו משלם אלא הקרן:
כסומכוס. מתני' כסומכוס מיתוקמא דשמעינן ליה דקאמר בברייתא דאע''פ שאין גניבה יש טביחה ומכירה כלומר אפי' בשאין העדים מעידין אלא על טביחה ומכירה ואינם מעידין על הגניבה מהני עדותן ומתני' נמי בהכי מיירי שאין עדי הטביחה יודעין מהגניבה כלום והלכך הודאתו על הגניבה הוי הודאה ואינו משלם אלא הקרן דמודה בקנס הוא ופטור מן הכפל:
שמואל אמר. לא תדחוק לאוקמי מתני' כסומכוס דלעולם כרבנן אתיא דסברי אין טביחה בלא גניבה והכא במאי עסקינן בשלא באו עדי גניבה כלומר שלא העידו העדים כלל וכיון דליכא עדים כלל אגניבה והוא אומר גנבתי מודה בקנס הוא ופטור מן הכפל:
אבל אם באו עדי טביחה חייב. כלומר אפי' עדי טביחה אם באו והעידו לאו מודה בקנס מיקרי דכיון דאין טביחה בלא גניבה הרי יש כאן עדים על הגניבה דקסבר שמואל מודה בקנס ואח''כ באו עדים חייב והלכך לא מיתוקמא אלא בשלא העידו העדים כלל ומ''מ לא צריכין לאוקמי מתני' כהאי סברא דסומכוס אלא כדאמרן:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source